פסק-דין בתיק עפ"א 56/08

בפנינו ערעור המדינה על קולת העונש שהושת על המשיב בתיק פלילי 1671/08 בבימ"ש השלום בעכו (כבוד השופט מ. אלטר) ביום 15.5.08.

המשיב הורשע על פי הודאתו בעבירות של איומים (לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן: "החוק") (שני אישומים) והפרת הוראה חוקית (עבירה לפי סעיף 287(א) לחוק).

על פי עובדות כתב האישום ביום 17.3.08 במהלך חיפוש שערכו שוטרים בביתו של המשיב, איים עליהם המשיב בפגיעה שלא כדין בגופם וכך איים גם על שוטרים שערכו חיפוש בביתו ביום 21.10.07. עוד נטען כי בתאריך 26.10.07 בשעה 23:15 הפר המשיב תנאי מעצר בית שהושת עליו באותו יום.

בטיעונים לעונש הדגיש ב"כ המאשימה את חומרת עבירת האיומים בה הורשע המשיב בשני אישומים שונים ואת הצורך להגן על השוטרים באכיפת החוק. הוא הפנה לעובדה שלמשיב הרשעות קודמות וביקש להשית על המשיב מאסר בפועל לתקופה ממושכת , מאסר על תנאי וקנס.

הסניגור טען כי מדובר באיומי סרק בלבד, כאשר למשיב לא היתה כל כוונה לממשם. לטענתו, השוטרים עורכים בביתו של המשיב חיפושי סרק ואף תקפו את בני משפחתו והמשיב איים עליהם כדי שיפסיקו להטרידו ללא כוונה לממש את האיומים, כאמור. כן טען כי המשיב הודה בהזדמנות הראשונה, קיבל אחריות על מעשיו והביע חרטה על דבריו. הסניגור הפנה לעובדה כי המשיב עצור מאז 17.3.08.

בגזר דינו מציין בימ"ש קמא כי נסיבות ביצוע העבירות חמורות, כאשר המשיב הודה כי ביקש להפחיד את השוטרים ועל ידי כך לגרום להם להפסיק חיפושים שהם עורכים בביתו - דהיינו איים כדי להניע את השוטרים ממילוי תפקידם, וכי באיומים על עובדי ציבור בכלל ושוטרים בפרט, יש משום פגיעה קשה בשלטון החוק ויש להגיב עליה בענישה מחמירה. בנסיבות אלה קבע בימ"ש קמא כי יש להטיל על המשיב עונש שיכלול מאסר בפועל שיעלה על תקופת המעצר. יחד עם זאת ציין בימ"ש קמא כי הוא לוקח בחשבון את עברו של המשיב, גילו הצעיר (יליד 1981) והודאתו.

בימ"ש קמא גזר על המשיב עונש מאסר לתקופה של 5 חודשים, כאשר מנין התקופה יהיה מיום מעצרו, מאסר על תנאי לתקופה של 7 חודשים למשך 3 שנים, והתנאי כי המשיב לא יעבור בתקופה זו עבירה לפי סעיף 273 לחוק או עבירה לפי סעיף 192 לחוק. כמו כן הוטל קנס בסך 4,000 ש"ח.

גזר דין זה הוא נשוא ערעור המדינה בפנינו. בהודעת הערעור נטען כי התגובה העונשית על העבירות בהן הורשע המשיב צריכה להיות תקיפה ביותר, כי אי מתן הגנה הולמת על שוטרים המבצעים תפקידם עשויה להרתיעם מביצוע המשימות המוטלות עליהם ובכך יפגע הציבור וכי המשיב הוכיח כי אין עליו מורא החוק ואין בעונש שהוטל עליו כדי להרתיעו. המדינה ביקשה לקבל את ערעורה על קולת העונש ולגזור על המשיב עונש מאסר ארוך ומרתיע.

בדיון בפנינו חזרה ב"כ המדינה על טיעוניה לעיל, כאשר היא שבה ומדגישה כי לאור הפגיעה בשוטרים נדרש מסר ברור שיש להגן עליהם ולפיכך יש מקום להעלות את רף הענישה. ב"כ המדינה הגישה לעיוננו שורת פסק דין בהם הושתו על נאשמים באיומים עונשי מאסר לתקופות ממושכות.

הסניגור טען כי יש לבחון כל מקרה לנסיבותיו וכי העונש שהושת על המשיב אינו ברף הנמוך של הענישה. הסניגור הפנה לפסיקה בה נגזר על נאשמים בעבירות דומות עונש של מאסר מותנה בלבד או עבודות שירות. הסניגור טען כי אין מקום להתערב בגזר דינו של בימ"ש קמא.

אין לנו ספק כי עבירת האיומים על שוטרים הינה חמורה ביותר ומחובתו של בית המשפט להגן על השוטרים ולהרתיע פורעי חוק באמצעות ענישה הולמת וכפי שנאמר על ידי בית משפט זה בע"פ 3365/03 מדינת ישראל נ. אינגידאשט רועי (הרכב השופטים י. גריל, א. רזי וא. שיף):

"איננו סבורים שניתן לחלוק על עמדת ב"כ המדינה, לפיה ראויים השוטרים להגנה מתאימה שהרי תפקידם לשמור על הסדר ולאכוף את החוק. אם העונשים בגין פגיעה בשוטרים במילוי תפקידם יהיו מתונים וקלים יתר על המידה, עלול הדבר להתפרש, חלילה, כמסר שלילי, לפיו פגיעה מעין זו איננה מעשה חמור ואזי עלולים השוטרים למצוא עצמם חשופים לאלימות בבואם למלא את תפקידם, מבלי שאלימות זו תתקבל בתגובה העונשית הראויה, שהשוטרים זקוקים לה כהגנה, לצורך האפשרות למלא את התפקידים המוטלים עליהם כחוק".

ואולם, כפי שביהמ"ש המשיך וקבע שם:

"... על בית המשפט לקחת בחשבון, במסגרת כלל השיקולים ומאזן האינטרסים מחד גיסא את הצורך להגן על הציבור , להעניש את העבריין ולהרתיע את הזולת ומאידך גיסא על בית המשפט לשקול גם את האינטרס של הפרט (הנאשם) , נסיבותיו האישיות והסיכויים לשקמו ולהעלותו על מסלול חיים תקין ונורמטיבי".

בענייננו - לקח בית משפט קמא בחשבון הן את השיקולים לחומרה - כאשר קבע מפורשות כי העבירות בהן הורשע המשיב מחייבות ענישה מאחורי סורג ובריח ויחד עם זאת לקח בחשבון גם את נסיבותיו האישיות של הנאשם.

לנוכח חומרת העבירות ועברו המכביד של המשיב (לרבות הרשעות בעבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, שיבוש מהלכי משפט, פריצה לבניין שאינו דירה וביצוע גניבה), אנו מסכימים עם טענת המערערת כי העונש שהושת סוטה מרף הענישה הראוי, באופן המצדיק התערבותנו.

יחד עם זאת, בשים לב להלכה לפיה ערכאת הערעור תמנע ממיצוי הדין, החלטנו לקבל את הערעור ולהעמיד את עונש המאסר בפועל על 7 חודשים בלבד, במקום 5 החודשים שנגזרו על ידי בית משפט השלום. יתר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם.

לבקשת המשיב, ובהסכמת הסניגור, שימוע פסק הדין נעשה במעמד ב"כ המערערת והסניגור בלבד, בהעדר המשיב, היום ז' בתמוז, תשס"ח (10 ביולי 2008).